הכנות שלו חסרת פשרות, המבט שלו אינו מרפה. דומה שהוא ראה הכול, וגם רואה אותנו מעבר לזמן ולגורל.

Published in Tablet Magazine, June 2019 — View in original English

לפני שבועות מספר ביקרתי ב“נויֶה גאלרי” [Neue Galerie, בניו יורק] בתערוכת הדיוקנאות העצמיים. ידעתי שאמצא שם מספר תחריטי דיוקן עצמי של רמברנדט מסביבות 1629-30 ועוד ציור אהוב, “דיוקן עצמי עם קרן” הנפלא של מקס בקמן. בקיר האחרון שאליו הגעתי ראיתי אותם – שלושה דיוקנאות עצמיים של פליקס נוסבאום. במקרה, באותו זמן קראתי את ספרו המטריד והחשוב של טימותי סניידר Black Earth. כשהתבוננתי בשלושת הדיוקנאות העצמיים של נוסבאום ראיתי את האימה –  העקירה ומחיקת האני המובילה לרצח המונים –  שעליה קראתי.

פליקס נוסבאום נולד באוזנברוק, גרמניה, בשנת 1904, שנה רעה ליהודי אירופה. הוא בא ממשפחה שאהבה אמנות: אביו, ששירת כחיל במלחמת העולם הראשונה, היה צייר חובב לפני שנאלץ לפרנס משפחה. אבל הוא עודד את בנו לצייר מגיל צעיר. כשמלאו לפליקס 21, הוא עבר לגור בברלין, שם הוא למד ציור בבית הספר “לוין-פונקה”. בגיל 28 הוא זכה במלגת לימודים לשנה אחת בווילה מאסימו ברומא. זו הייתה אחת משתי מלגות בלבד שממשלת גרמניה העניקה לתלמידי אמנות בשנת 1932. כמי שבעצמה למדה אמנות, אני מבינה כמה מרגש זה בוודאי היה בעיניי נוסבאום. הוא צייר שנה אחת ברומא, אבל אז ב-1933 נאלץ לעזוב, כשהיטלר והמפלגה הנאצית עלו לשלטון. באותו שנה הסטודיו שלו בברלין הועלה באש, וכל יצירותיו שהיו שם נהרסו.

בשנת 1937, נוסבאום וזוגתו [הציירת] פלקה פלאטק עזבו את גרמניה ועברו לבלגיה. בשנת 1939 נוסבאום הציג תערוכת יחיד בבריסל – תערוכתו האחרונה.

בשלהי מאי 1940, היטלר כבש את בלגיה. פליקס נעצר כמעט מיד בדירתו ונשלח למחנה מעצר בסן סיפריאן [בצרפת] לשם נשלחו באותה שנה 7,500 יהודים גרמנים. נוסבאום שהה שם תשעה חודשים ואז נמלט. הוא הצליח להגיע ברכבת נוסעים לבריסל, ושם בילה את ארבע השנים הבאות בציור, חבוי בדירה שסיפקו לו חברים בלגים. בתחילה הוא צייר בקומה העליונה, אבל אז, מחשש שריח הטרפנטין יחשוף אותו בפני קציני האס אס המבקשים ללכוד יהודים, חבריו הכינו לו סטודיו במרתף.

הצייר מופיע בדמותו הזועמת של האיש שנבגד והוסגר, ממש כמו ישו, לרשויות – נוסבאום שהפך לאסיר
הציור “דיוקן עצמי במחנה” משנת 1940 מתאר את זיכרונותיו של נוסבאום מתשעת החודשים במחנה המעצר. הצייר מופיע בדמותו הזועמת של האיש שנבגד והוסגר, ממש כמו ישו, לרשויות – נוסבאום שהפך לאסיר. הוא לובש חולצה קרועה ומוכתמת וכובע מוזר. מאחוריו, אישה חשופת שת מטילה את צואתה לחבית מתכת. כפי שכתב גוסטב הרלינג-גרודזינסקי הסופר, המסאי ולוחם המחתרת מימי מלחמת העולם השנייה, “אדם יכול להיות אנושי רק בתנאים אנושיים”. אלה, כמובן, לא היו תנאים אנושיים.

“דיוקן עצמי במחנה” (1940), פליקס נוסבאום. Photo: Hulya Kolabas for Neue Galerie New York © 2019 Artists Rights Society (ARS), New York

זו הייתה הפעם הראשונה שבה נראתה בציור דמות מטילה צואה, מאז ציוריו של ההולנדי “איזאק ואן אוסטדה”: https://www.nytimes.com/2015/1... (Van Ostade) שצוירו ב-1641. בשלהי המאה ה-15, הירונימוס בוש צייר ישבנים עירומים שמיני דברים צמודים אליהם, אבל לא את המעשה עצמו. בציור של נוסבאום, משמאל לדמות המרכזית, יושב ליד שולחן גבר מדוכא, האוחז בראשו בשתי ידיו. הציור כולו קטן ותחום. גדרות תיל מופיעים באופק ומעידים כי אין דרך מילוט. על האדמה היבשה מפוזרות מספר עצמות.

כפי שקורה לעתים קרובות, הציור העלה במחשבתי מחשבה נוספת, על ציור שראיתי ב-2007 בטיול לוונציה: “ג’ורג’ הקדוש והדרקון” של ויטורֶה קרפאצ’ו ב-Scuola di San Giorgio degli Schiavoni. הציור הרחב והגדול הזה עוסק, לכאורה, בג’ורג’ הקדוש הטובח את הדרקון. אבל אותי הקסים החלק התחתון (שבמקרה היה בגובה העיניים שלי) שבו נראים חלקי גופה מבותרת. סקרנה אותי אי ההתאמה שבין הדמויות הלבושות בהידור לבין הזוועה שעל הקרקע. הציור של נוסבאום הוא מהדורה מרוכזת של הציור של קרפאצ’ו, אבל הייאוש והאימה שבחזית זהים בשתי היצירות.

“ג’ורג’ הקדוש והדרקון” (1502), ויטורה קרפאצ’ו. תצלום: Web Art Gallery, ויקיפדיה.

השני משלושת הדיוקנאות של נוסבאום ב“נויה גלרי” הוא “דיוקן עצמי בתכריך” משנת 1942. למען האמת, הרגיז אותי לגלות שהציור הוא בבעלות ה-Berlinische Galerie [המוזיאון לאמנות מודרנית בברלין], משום שבאותה עיר עצמה נשרפו כל יצירותיו ב-1933. אותה מדינה אינה ממהרת להשיב ציורים גנובים ליורשיהן של משפחות יהודיות שאספו אותם. למה שציורים המתארים מחנה מעצר גזעני יוצגו בגאווה בגרמניה?

גבר צעיר למדי ונאה מחזיק בידו השמאלית צרור עלים ירוקים. האם הדבר מייצג את געגועיו לטבע, את זיכרון טיוליו בין עצים ופרחים, שיהודי כמותו כבר אינו יכול לטייל?
בציור זה, גבר צעיר למדי ונאה מחזיק בידו השמאלית צרור עלים ירוקים. האם הדבר מייצג את געגועיו לטבע, את זיכרון טיוליו בין עצים ופרחים, שיהודי כמותו כבר אינו יכול לטייל? הציור, עם הדלת האדומה הגדולה מצד שמאל והחלון הסגור המושחר, מעורר תחושת קלסטרופוביה. החלון השחור מגלה את הכול: אור השמש אינו יכול להיכנס לכאן, וגם לא אוויר, החלון אינו יכול להיפתח. הקומפוזיציה בציור, המבוססת על ציר מרכזי, וגווניו הכהים מזכירים לי את “אלגוריה של זהירות” של טיציאן, ב“נשיונאל גלרי” בלונדון.

להבדיל מ“דיוקן עצמי במחנה” כאן נוסבאום מפנה את פניו המיוסרים מן הצופה. מצחו חרוץ קמטים שאינם אופייניים לגילו. הדמות הגברית העומדת מעליו חתוכה בגובה העיניים, וכבר איבדה צלם אנוש. עורו קיבל גוון צהוב חולני. החבל בידו מרמז על תלייה. האם זהו התכריך שבכותרת של נוסבאום? פיה הפעור של הדמות עשוי לסמל הלם, או ניסיון להשמיע קול בלתי אנושי. האם הוא עומד להתאבד?נראה כי הדמות הנשית שמימין סבורה כך. ידה מורמת מול עינה, כאילו היא מגינה על עצמה מפני הבאות, בעוד האישה האחרת משמאל לגבר התכריכי-למראה מביטה כמעט בכמיהה.

“דיוקן עצמי בתכריך” (1942), פליקס נוסבאום. Berlinische Galerie – Landesmuseum für Moderne Kunst, Fotografie und Architektur. © 2019 Artists Rights Society (ARS), New York

בד הציור של נוסבאום עשוי פשתן בלגי עבה, שמאפשר לצופה לראות מבעד לצבע את האריגה הגסה. להבדיל מציור ה“מחנה”, שעשוי מספר שכבות צבע, הציור הזה עשוי שכבה דקה בלבד. הצבע ברקע נע מחום כהה לגוון אדמדם יותר. כמו בדימויים החלקים לגמרי של הציור ההולנדי המוקדם, הטכניקה של נוסבאום מושלמת. אף שהיה כלוא בחדר שבו בכל רגע עלולה הייתה להישמע הנקישה הגורלית בדלת – וזה כבר קרה לו בעבר – הצייר עדיין היה מסוגל להתמקד וליצור תמונה כזו.

הוא חובש כובע שהיה אופנתי בתקופה ההיא, מסוג הכובעים שאני זוכרת את אבי חובש בראשית שנות הארבעים
הדיוקן העצמי השלישי שלו ב“נויה גלרי” הוא כנראה הכנוע מכולם. ב“דיוקן עצמי עם תעודת זהות יהודית” משנת 1943, נוסבאום נראה מפוחד. המעיל החום הבהיר שלו מעניק לעורו גוון חיוור חולני. הוא חובש כובע שהיה אופנתי בתקופה ההיא, מסוג הכובעים שאני זוכרת את אבי חובש בראשית שנות הארבעים. הגוונים האפרוריים האחידים המקיפים את הדמות מייצרים תחושה של עגמומיות ודיכאון. ואכן, התמונה כולה מזכירה סיוט. החומה הנישאת מעליו, הציפורים הזעירות ממעל, הענן הכבד המבשר רעות, חוטי החשמל והעץ היחיד הפורח – שום דבר טוב לא יתרחש כאן.

הצייר השתנה. הוא כבר אינו נראה כועס או שקוע במחשבות, אלא מובס ומפוחד. כשעמדתי מול ציור בגלריה, הבטתי הישר אל תוך עיניה של הדמות. הן נראו רדופות, כפי שנוסבאום בוודאי חש אז, כלוא במשך שלוש שנים מבלי לראות את הסוף.

בתעודת הזהות שלו כתוב “יהודי” בשתי שפות, הולנדית וצרפתית. זה פשעו! בין אם הוא מאמין בכך או לא, התעודה והטלאי הצהוב שעל מעילו הטביעו בו את הזהות הזו. ובזה יהיה די כדי להרוג אותו. התחושות של אותם ימים מוטמעות בעצם השתי וערב של הקנבס. הוא קפוא בזמן.

“דיוקן עצמי עם תעודת זהות יהודית” (1943 לערך), פליקס נוסבאום. Museumsquartier Osnabrück, Felix Nussbaum Haus. © 2019 Artists Rights Society (ARS), New York

סניידר מספר לקוראיו שכאזרח גרמני, לנוסבאום היה סיכוי גדול יותר לשרוד. היטלר הקפיד לשלול בשיטתיות את האזרחות מן היהודים, כדי להוציא אותם אל מחוץ לחוקים – להפכם לחסרי מדינה, כדי שהחוק לא יחול עליהם. כל היהודים בפולין, ברגע שהיטלר כבש את המדינה, איבדו את אזרחותם. כל אחד יכול היה לקחת את רכושם, כספם ובסופו של דבר את חייהם משום שהם היו מיעוט ולא היו חוקים שהגנו עליהם. פולנים ורוסים רבים מיהרו לעשות כן, השתלטו על הבתים, הרכוש ואם אפשר היה גם על כספם של היהודים שנעקרו ונרצחו. מרבית יהודי פולין ורוסיה לא שרדו, אבל כ-40% מאזרחי גרמניה היהודים כן שרדו. סניידר מספר לנו כי “יהודים שהיו אזרחי גרמניה היו בעלי סיכוי גבוה יותר לשרוד מן היהודים שהיו אזרחים של מדינות שנהרסו”. וליהודים שחיו בבלגיה היו 60% סיכוי הישרדות. לרוע המזל, נוסבאום לא היה אחד מן השורדים.

בסוף האביב של 1944, זה קרה – הדפיקה השנייה בדלת. כמו במקרה של אנה פרנק באמסטרדם, מלשין הוא שהסגיר את הצייר ואשתו. נוסבאום ורעייתו, פלאטק, היו על הרכבת האחרונה שיצאה מבריסל אל מחנה המעבר במכלן ולאחר מכן נשלחו למפעל ההרג של אושוויץ-בירקנאו, שם נרצחו באוגוסט 1944. שחרור בלגיה ב-3 בספטמבר 1944, היה מאוחר מדיי עבור הצייר, רעייתו, אמו, אביו, אחיו וגיסתו, שכולם הושמדו.

עם זאת, ציוריו של נוסבאום עדיין קיימים! הוא הצליח לספר את מה שחווה, את מה שסבל מידי הנאצים. כפי שנוסבאום כתב, “אם איעלם, אל תניחו לציורים שלי למות”.